פסק-דין בתיק פש"ר 227-05

הנושה - איליה רבינוביץ הגיש ערעור על החלטת הנאמן מיום 5/8/13 אשר דחה את בקשת העובד להכיר בתביעת חוב שהגיש כ"תביעת חוב של עובד". הנאמן החליט להכיר בתביעה כתביעת  חוב "רגילה" ברת נשייה בדין רגיל, בקובעו כי לא התקיימו "יחסי עובד מעביד" בין החייב לבין הנושה, אלא בין החברה הפרטית שבבעלות החייב לבין הנושה.

נימוקי הערעור :

הנאמן קבע, מצד אחד שהוא מכיר בחוב אותו תבע הנושה כ"עובד", אך מצד שני לאחר ש"הציץ מעבר לפרגוד" קבע שמדובר בחוב נשייה רגיל.  בהיות החוב "שכר עבודה", כמשמעותו, יש ליתן לו דין קדימה מכח הוראות סעיף 78 לפקודה. החייב היה זה ששימש הלכה למעשה - מעסיקו של הנושה והתקיימו ביניהם יחסי עובד ומעביד. החייב הוא הבעלים של הרוב המוחלט והמכריע של החברה שהוציאה תלושי שכר לנושה.

תגובת הנאמן :

העובדה שקיים פס"ד חלוט של בית הדין לעבודה איננה רלוונטית לאישור התביעה כתביעת עובד. חלה חובה על הנאמן לבדוק תחילה אם התקיימו יחסי עובד מעביד בין המערער לבין החייב. במקרה כאן, תלושי השכר הוצאו לעובד/המערער על ידי החברה שאמנם בבעלות החייב, החיוב אותו מבקשים להשית על החייב הינו מכח דיני הרמת מסך ולא מכח יחסי עובד ומעביד.

המל"ל צורף כצד להליך לאחר שביקש להצטרף ולטעון בעניין. 

המל"ל תומך בעמדת הנאמן. המל"ל טוען כי הוא רואה רק את החברה כמעביד. הדרך פתוחה בפני הנושה לנקוט הליכי פירוק נגד החברה שבבעלות החייב. פסה"ד המדובר בו חויבו גם החברה וגם החייב ניתן בהעדר. 

החייב ביקש גם כן להצטרף לעמדת הנאמן וטען כי הכרה בתביעת החוב כחוב ב"דין קדימה" תקשה עליו לקבל אישור של הנושים להצעת הסדר שהגיש.

בתגובה ציין הנאמן כי בכל מקרה יש צורך לכנס אסיפת נושים ולהביא בפניהם את מלוא העובדות, כולל העובדה, לטענת הנאמן, שהחייב הסתיר רכוש, רכב יוקרתי שרכש ושילם עבורו כשהוא נמצא כבר בהליך פש"ר.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, נראה בעיני כי דין הערעור להתקבל.

הפנייתו של הנושה לנקוט הליכי פירוק נגד החברה, בנסיבות העניין, איננה במקומה.

סעיף 1 לחוק הגנת השכר, התש"ח - 1958 מגדיר "שכר עבודה" לרבות .. ותשלומים נוספים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו.

הוצאת תלושי שכר על ידי החברה שבבעלות החייב, איננו המבחן הבלעדי והיחיד שמכוחו מוסקת המסקנה לקיומם של יחסי "עובד ומעביד".

לעובד יכול שיהיו יותר מ"מעביד" אחד באותו מקום עבודה. התביעה שהגיש הנושה לבית הדין לעבודה היתה " תביעה לתשלום שכר עבודה".

התביעה הוגשה אישית נגד החייב כפי שמופיע בכותרת כתב התביעה במקום המיועד לפרטי התובע והנתבע. פרטי החברה מופיעים רק בסעיף 1 לכתב התביעה תחת הכותרת "פרטי המעביד/המפעל".

בדיון שנערך בהעדר שני הנתבעים - החייב והחברה שבבעלותו, שלא הגישו כתבי הגנה ולא התייצבו לדיון, ניתן פס"ד נגדם בהעדרם.

החייב והחברה הגישו ביחד בקשה לביטול פסק הדין.

במסגרת הדיון בבקשה לביטול פסה"ד אישר החייב במסגרת טיעוניו כי הוא שילם סכומים על חשבון החוב במסגרת הליכי ההוצל"פ שננקטו נגדו [עמ' 3 שורה 12]. העובדה שהחייב שילם כבר כספים על חשבון חובו האישי נתמכה גם במסמכים שהציג העובד/הנושה במהלך הדיון שם.

החייב טען בבית הדין לעבודה עוד כי סיכויי ההגנה, במיוחד לגבי התביעה שהוגשה נגדו באופן אישי, הם טובים מאוד.  הבקשה לביטול פסק דין התייחסה לשני הנתבעים.